תביעות נזיקין המוגשות במסגרת עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.
המדובר בעיקר בתביעות נגד גופים ציבוריים (משטרת ישראל, מכבי אש וכדומה) ורשויות מקומיות אשר בשל התנהגות רשלנית מצידם נגרם נזק לתובע.
בתביעת נזיקין בגין מפגעי בטיחות, ככל תביעת נזיקין אחרת, על מנת שיוכל התובע לזכות בפיצוי בגין הנזק שנגרם לו, עליו להוכיח כי הרשות (הנתבעת) חבה חובת זהירות כלפי הניזוק (התובע) וכי חובת זהירות זו הופרה על ידי הנתבעת; כמו כן על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק בגינו הוגשה התביעה וכי קיים קשר סיבתי בין קיומו של הנזק ממנו סובל הניזוק ובין התנהגותה הרשלנית של הרשות. היינו, כי הנזק נגרם כתוצאה ישירה מהתנהגות הרשות אשר יש בה משום הפרת חובת הזהירות שחבה הרשות כלפי התובע.
נוכח העובדה שבתחום שיפוטה ואחריותה של רשות ציבורית שטחים ומתקנים רבים, בתי המשפט בישראל קבעו כי לא כל נזק שנגרם בשל מפגע בטיחותי, יהא בו די כדי להרים את הנטל המוטל על התובע לצורך ביסוסה של תביעת נזיקין נגד הרשות. בית המשפט בפסיקותיו בתביעות מסוג זה מטיל על הרשות חובה לדאוג לתקינותם והסרתם של מפגעים בשטחים ובמתקנים המצויים בתחומי אחריותה "במסגרת הסביר". מונח זה הינו אמורפי למדי והוא מאפשר לבית המשפט ליצוק לתוכו תוכן חדש בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה המובא בפניו. הפסיקה מלמדת כי במסגרת בחינת סבירות התנהגותה של הרשות בוחן בית המשפט בין היתר את סוג הנזק הצפוי וחומרתו כתוצאה ממחדלה של הרשות בתיקון או הסרת המפגע; ההסתברות להתרחשות הנזק; משך הזמן בין גילוי התקלה או המפגע ועד להסרתו או תיקונו; עלויות תיקון או הסרת המפגע בזמן ובכסף; יכולתה של הרשות לפעול במסגרת התקציבית שלרשותה.
