משמורת ילדים מהווה חלק מחובת ההורים, בתוקף היותם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, לדאוג לכל הצרכים של ילדיהם מבחינה פיזית ונפשית, ולקבל את ההחלטות המהותיות בכל הקשור לאופן גידולם, חינוכם, ועתידם.
מטבע הדברים, ההורים נשארים האפוטרופוסים של הילדים כל עוד הם קטינים, ללא קשר לטיב היחסים ביניהם, ועל כן עליהם להמשיך ולחלוק יחדיו את כל האחריות לגידול הילדים גם לאחר פרידתם. עם זאת, כאשר ההורים חיים פיזית בנפרד, מתעורר הצורך לקבוע את המשמורת הפיזית על הילדים, כלומר, לקבוע מי יהיה ההורה שאצלו ימשיכו הילדים להמשיך ולהתגורר באופן פיזי לאחר פרידת ההורים.
הקביעה בעניין המשמורת מתייחסת רק להיבט הפיזי של החזקת הילדים וקביעת מקום מגוריהם, והיא איננה משפיעה על חובתו של ההורה שאינו משמורן להמשיך ולדאוג לצרכי הילדים ולקבל החלטות לגבי אופן גידולם, בתוקף היותו האפוטרופוס הטבעי שלו. במידת הצורך, ניתן להגיש תביעה בדבר שלילת האפוטרופסות או הגבלתה של ההורה שאינו משמורן לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות.
מהם הסוגים של משמורת הילדים
קיימים שני סוגים של משמורת: משמורת יחידנית מלאה ומשמורת משותפת.
במסגרת המשמורת היחידנית המלאה, שהינה הסוג היותר נפוץ ומקובל, קובעים מי יהיה ההורה שבביתו הילדים יתגוררו דרך קבע (בדרך כלל האם), והוא זה שיישא באחריות העיקרית לגידולם ולטיפול בהם, בעוד ההורה השני (בדרך כלל האב) יקבל הסדרי שהייה, כלומר ימים ושעות קבועים שבמהלכם הוא ייפגש ויתראה עם הילדים, כולל אפשרות ללינה אצלו. מדובר, למשל, בביקורים של פעם עד שלוש פעמים במהלך השבוע, כולל סופי שבוע, לרוב אחת לשבועיים.
במסגרת המשמורת משותפת על הילדים, שני הורים מחזיקים יחדיו במשמורת על הילדים, כך שהילדים יתגוררו אצל כל אחד מהם לסירוגין, תוך חלוקה פחות או יותר שווה של זמני השהות. בשנים האחרונות ניתן יותר ויותר למצוא הסדרים של משמורת משותפת, בשל הרצון ההולך וגובר של אבות רבים להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם.
כיצד קובעים את משמורת הילדים
ניתן להסדיר ולקבוע את משמורת הילדים באמצעות הסכם שיושג בין ההורים, או, בהעדר הסכמה כזו, באמצעות פסק דין שיינתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני ויכריע בעניין זה, וזאת כפי שיוסבר להלן.
(א) קביעת משמורת הילדים במסגרת הסכם בין ההורים
נושא משמורת הילדים הינו נושא טעון ורגיש, הן מבחינת ההורים והן מבחינת הילדים עצמם, ועל כן חשוב להתייחס אליו ברגישות ובשיקול דעת, תוך התחשבות מירבית בצרכי הילדים.
כמו בכל נושא אחר שקשור לגירושים, כמובן שעדיף שגם נושא משמורת הילדים ייקבע בהסכמה הדדית בין ההורים במקום להיגרר למחלוקת ביניהם שתוכרע על ידי הכרעה שיפוטית.
סעיף 24 לחוק הכשרות והאפוטרופסות קובע שבמידה שהורי הילד חיים בנפרד, ולא משנה מאיזו סיבה (בין אם הנישואים עדיין קיימים או לאו, ובין אם הם לא נישאו מלכתחילה), הם רשאים להסכים מי מהם יחזיק במשמורת על הילד ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בו כדי לבוא עמו במגע.
עוד קובע סעיף זה שכדי שהסכם זה ייכנס לתוקף, יש לאשר אותו באמצעות בית המשפט, שייתן את אישורו רק לאחר שהוא נוכח שההסכם הינו לטובת הילד. הסכם שאושר כאמור יקבל תוקף של פסק דין לכל דבר ועניין, למעט לגבי ערעור.
(ב) קביעת משמורת הילדים במסגרת פסק דין
במידה שההורים אינם מצליחים להגיע להסכמה בעניין משמורת הילדים, יש לקבוע את המשמורת במסגרת פסק דין.
לשם כך יש להגיש תביעת משמורת ילדים בפני בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני (אם כי בתנאי שתביעת משמורת הילדים נכרכה כדין בתביעת הגירושין שהוגשה בפני בית הדין הרבני).
סעיף 25 לחוק הכשרות קובע שבית המשפט יקבע את משמורת הילדים "כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת."
כלומר, לפי סעיף זה על בית המשפט לקבוע את משמורת הילדים לפי עקרון טובת הילד, אם כי כאשר מדובר בילדים עד גיל 6, תחול חזקת הגיל הרך שקובעת שהמשמורת עליהם תהיה אצל אמם, למעט במקרה שבו יש נסיבות שמצדיקות לקבוע אחרת, בדרך כלל עקב העדר מסוגלות הורית (כלומר, קושי פיזי/בריאותי/נפשי מהותי לטפל בילד). כלומר, חזקת הגיל הרך יוצאת מתוך הנחה שעד לגיל 6 עדיף לילדים שהם יתגוררו אצל אמם, מאחר שהיא תוכל לספק להם טוב יותר את הטיפול וההשגחה הצמודים שלהם הם זקוקים בגילאים הללו. יחד עם זאת, מדובר כאמור בחזקה בלבד, שניתנת לסתירה, ועל כן בשנים האחרונות ניתן למצוא יותר ויותר פסקי דין שמעניקים לשני ההורים לילדים עד גיל 6 את המשמורת המשותפת עליהם, במידה שהם מוצאים שהדבר עדיף מבחינת טובת הילדים.
בהתאם לעקרון טובת הילד, בית המשפט צריך לקבוע למי מבין שני ההורים יש את המסוגלות ההורית המתאימה יותר לגדל את הילד ולטפל בו ובכל צרכיו הפיזיים, הבריאותיים, והנפשיים, ובאופן שיספק לו בית בטוח ויציב.
רצון הילד. לשם קבלת החלטה בעניין משמורת הילדים, על בית המשפט לשמוע לא רק את טענות ההורים, אלא גם את הילדים עצמם, ולהתחשב ברצון הילדים כל הניתן.
ככלל, על בית המשפט לתת לכל ילד הזדמנות להביע את רצונו בעניין זה, למעט במקרים חריגים שהם הוא הגיע למסקנה שעדיף שלא לשמוע את הילד מאחר שהדבר עלול לפגוע בו.
כאשר מדובר בילד עד גיל 6, בית המשפט ישמע את דעתו במידה שבית המשפט מצא לנכון לעשות כן במקרה שבו אחיו הגדולים הוזמנו להשמיע את דבריהם ורצונם או מסיבה אחרת.
על בית המשפט לשוחח עם הילד באופן פרטי, בלשכתו, ללא נוכחות הוריו או באי כוחם. בנוסף, יש לתת לילד הזדמנות להשמיע את רצונו בנפרד מאחיו, ככל הניתן, אם כי הוא גם רשאי להחליט לשמוע כמה אחים יחדיו.
במהלך השיחה עם הילד, השופט צריך לברר מהו רצונו של הילד, והאם מדובר ברצון אמיתי שלו או שאולי חלילה הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת לצורך גיבוש רצונו.
לאחר שבית המשפט בירר עם הילד מהו רצונו, עליו לתת לרצונו של הילד משקל ראוי בהחלטתו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד, באופן כללי, ככל שהילד מבוגר יותר, כך גם בית המשפט יטה יותר להתחשב ברצונו.
תסקיר סעד. לשם קבלת החלטתו, בית המשפט יכול להזמין קבלת תסקיר סעד שייערך על ידי עובדת סוציאלית שמוסמכת לכך. העובדת הסוציאלית תיפגש עם ההורים והילדים, ותסכם את ממצאיה בתסקיר שכולל בדרך כלל את נסיבות חיי הנישואים, הסיבות למשבר הזוגי בין ההורים, מצב הילדים, וכן המלצה לקביעת סוג המשמורת. בית המשפט לרוב נוהג לקבל את המלצת תסקיר הסעד, אולם אין מדובר בהמלצה שמחייבת אותו. במידה שבית המשפט עדיין מתקשה להחליט בעניין קביעת המשמורת, הוא יכול להפנות את הצדדים גם לבדיקת מסוגלות הורית או קבלת חוות דעת של פסיכולוג.
פנו אל עורכת הדין אסתר שלום, האמונה על ניהול תיקי משפחה מורכבים ובעלת ניסיון משמעותי בייצוג מזונות במשמורת משותפת וקבלו תמיכה וייעוץ מקצועי!
יודגש כי המאמר אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי ובכל עניין בנושא מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בתחום.
עו״ד אסתר שלום
דרך אבא הלל 7, רמת גן, 5252204
טלפון: 052-970-6731
