שביתה

קיימת זכות כללית לחופש התארגנות, והיא מורכבת מ-3 זכויות משנה:

1. הזכות לחופש התארגנות

2. הזכות לנהל מו"מ קיבוצי

3. זכות השביתה

זכות השביתה הייתה מאוד חיונית בימים שלאחר המהפכה התעשייתית, והיא הייתה מאוד אפקטיבית כאשר היה מדובר בייצור (התק' הפורדיסטית).

כיום התק' היא פוסט-פורדיסטית, שבה הייצור מתנהל באופן מפוצל, יש פחות תעשייה ויותר שירותים ומידע, אוכ' העובדים מאוד הומוגנית ואין אותם אינטרסים. כאשר אין אותם אינטרסים, קשה לממש את זכות השביתה.

התפתחות נוספת בהקשר של שביתה זה שבעוד שבעבר היו שני צדדים ברורים לעובדים ומעבידים והשביתה הפעילה לחץ על המעביד, כיום עם הרחבת השירותים הציבוריים, הנפגעים העיקריים הם צדדים שלישיים (הציבור). הציבור הופך להיות מן בן ערובה של השופטים. מעורבות צדדים שלישיים הפכה להיות יותר קריטית כי בכלכלה כיום, שביתה במוקדים מסוימים, השלכותיה יכולות להיות מאוד רחבות- כמו שביתת עובדי המכס, עובדי חב' חשמל, מורים וכד'.

התפתחות נוספת היא שכיום יש התערבות משמעותית של המדינה. ראשית, המדינה כמעביד- המדינה מספקת שירותים ציבוריים (בריאות, חינוך, ביטחון). כמו כן, מעורבות המדינה במסגרת המדיניות הכלכלית שלה- למשל, מדיניות ההפרטה של נכסים ציבוריים לידי בעלים פרטיים- יש לזה משמעות לגבי העובדים, כמו למשל הפרטת הנמלים. בנוסף, המדינה גם מעורבת באספקת שירותים חיוניים כמו מים, חשמל, ביהמ"ש, שירותי כבאות,משטרה- כלומר, היא אחראית לספק את השירותים הללו.

מעורבות המדינה יצרה מוטיבציה לכך שהמדינה תהיה מעוניינת בהגבלת זכות השביתה, כי היא פוגעת בתקציב ופוגעת ביכולת המדינה לספק שירותים חיוניים.

תהליך נוסף שהתרחש הוא תהליך המשפוט- כאשר סכסוכי העבודה הגיעו לביהמ"ש, בהמ"ש קבע את היקפה של זכות השביתה והוא קבע האם העובדים יהיו חשופים לעונשים פליליים או תשלום ופיצוי נזיקי. המחקר מלמד שבמדינות רבות, מערכות ביהמ"ש עוינות את העבודה המאורגנת ונוטות להגביל את זכות השביתה.

לעניין ההכרה בזכות השביתה במישור הבינ"ל, זכות השביתה מעוגנת באמנה הבינ"ל בדבר זכויות כלכליות-חברתיות-תרבותיות (1966), שאושררה ע"י ישראל בשנת 1991.

ס' 8.1(ד) לאמנה, מעגן את זכות השביתה באופן מפורש, אך הוא לא מעגן את זכות ההשבתה (ההשבתה נעשית ע"י המעביד). מדוע לא נפלה זכות ההשבתה באמנה? כי סברו שיש חוסר איזון מוטמע ביחסי הכוחות, ולכן יש להעניק רק זכות לצד החלש.

אמנה מס' 87 של ארגון העבודה הבינ"ל מעגנת את הזכות לחופש ההתארגנות, וזכות השביתה נגזרת מהזכות הזו. זכות ההשבתה ניתן לגזור מאמנה מס' 87 מזכות ההתארגנות גם כן.

עולה השאלה, מיהו בעל הזכות לשבות? האם העובד או הארגון?

בפועל קיימות שתי דוקטרינות: האישית והאורגנית:

הדוקטרינה האישית אומרת שהעובד הוא בעל הזכות, והאורגנית אומרת שארגון העובדים הוא בעל הזכות.

בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, אימצו את הדוק' האורגנית שאומרת שבעל הזכות והחירות הוא הארגון.

האם זו זכות או חירות? אם זו זכות, אז יש מישהו שהוא בעל חובה שצריך לנקוט צעדים קונקרטיים שיבטיחו את השימוש בזכות השביתה. אם מדובר בחירות בלבד, אז אסור להטיל מגבלות בחקיקה על החירות לשבות.

בישראל מדובר על חירות השביתה כי לא חוקק עדיין חוק זכויות חברתיות. כשמדובר על חירות, נדרש מהמדינה שלא להפריע.

יש הגבלות על החירות לשביתה:

א. חקיקה- ס' 5(א) לחוק יישוב סכסוכי עבודה (1957) מחייב את הנוגעים בדבר למסור הודעה מוקדמת בכתב, 15 יום, לפני כל שביתה או השבתה. את ההודעה מוסרים לממונה הראשי על יחסי עבודה ולצד השני לסכסוך. את ההודעה מוסר ארגון העבודה היציג.

ב. הגבלות שמקורן בתקנון ארגון העובדים- יכולות להיות הוראות שקובעות מי האורגן המוסמך להכריז על שביתה ומהו ההליך להכרזתה. תקנון ההסתדרות אומר שלוועד אין אפשרות להכריז על שביתה.

ג. הגבלות שמקורן בהסכמים קיבוציים- כאשר חותמים על הסכם קיבוצי יש התחייבות לשקט תעשייתי, והעובדים מתחייבים שלא לשבות בתק' ההסכם, ואם הם שובתים, הם מפרים את המגבלה על חירות השביתה.

שביתה כדין ושביתה שלא כדין:

שביתה שלא נעשית ע"פ ההגבלות הללו, היא שביתה שלא כדין.

עד כאן דיברנו על הרמה העקרונית, וכעת נעבור לרמה החוקית- ס' 33ח-33טז בחוק הסכמים קיבוציים (תיקון מ-2001) מבטיחים זכות התארגנות, אך לא את זכות השביתה במפורש.

הגדרת שביתה לפי המשפט הישראלי- בג"צ חטיב נ' ביה"ד הארצי לעבודה- שמגר: שביתה היא פעולת לחץ מתואמת הננקטת ע"י קבוצת עובדים במסגרת המאבק המקצועי של עובדים עם מעביד לשם השגת דרישות בקשר לתנאי עבודתם או בקשר לדרישות של עובדים אחרים בהוצגו למעבידם.

יש 3 רכיבים מרכזיים בהגדרת שביתה:

א. מישור הפעולה- פעולה קיבוצית מתואמת. כלומר, שביתות פורצות במהלך סכסוך קיבוצי, והצד בסכסוך הוא לא הפרט אלא הקבוצה , לכן השביתה אמורה לקדם אינטרס קבוצתי ולא אינטרס של פרט. לכן גם מי שמפעיל את זכות השביתה הוא ארגון העובדים- וצריך לבדוק מי הגוף המוסמך מטעם הארגון להכריז על שביתה.

ב. מהות הפעולה- פעולת לחץ המתבטאת בסירוב לבצע את העבודה- הפעלת הלחץ היא על המעביד כדי שיענה לדרישות העובדים, גרימת נזק כלכלי הוא חלק אינטגראלי משביתה. יש לזכור שהפעלת לחץ יכולה להתבטא גם בהפסקה חלקית של עבודה (שביתת האטה, "עבודה לפי הספר", שביתת מוקד בה כל פעם קבוצת עובדים אחרת שובתת).

כאשר מתייחסים חלקית, זו לא שביתה. יש לכך קונסטרוקציה- בעבודה חלקית העובדים שובתים שביתה מלאה, הם מציעים למעביד חוזה עבדוה זמני במסגרתו הם מוכנים לבצע חלק מעבודתם, והמעביד יכול לבחור באחת מדרכי התגובה הבאות:

1. להסכים להצעת העובדים לביצוע חלקי של העבודה ואז הם ישבתו שביתה מלאה.

2. לקבל את הצעתם ולשלם להם עבור שעות העבודה.

סוג נוסף של שביתה היא שביתה וירטואלית, שבה העובדים השובתים ממשיכים בעבודתם היומיומית, אך אינם מקבלים שכר, אך גם המעביד לא נהנה מההכנסות. הכספים מועברים לקרן נאמנות, ובתום השביתה מחליטים מה לעשות עימם. למשל, שביתה כזו התרחשה ברכבת ישראל וברשות הגנים. העובדים אספו וגבו את הכספים מהלקוחות, אך לא העבירו את הכספים למעביד, אלא הפקידו בנאמנות. שביתה כזו נפוצה בסקטור הציבורי, מכיוון שבסקטור הציבורי הצד הנפגע הוא צד ג' (הציבור), וכדי שלא לפגוע בציבור, אך עדיין להפעיל לחץ על המעביד, הפעילות הכלכלית נמשכת בתקווה שתיווצר דעת קהל אוהדת. החיסרון הוא שהעובדים עובדים ללא שכר. הלחץ שעובדים יכולים להפעיל באמצעות שביתה וירטואלית הוא נמוך. אם מדובר במגזר הפרטי, א הלחץ שניתן להפעיל הוא גדול יותר, כי נמנעים מהמעסיק רווחים. שביתה וירטואלית מהווה מן פתרון ביניים והדבר הוצע לעובדים ולמעסיקים ע"י בתי הדין, והדבר מעורר מחלוקת.

על השביתה להיות ללא אלימות מילולית או פיזית. התנהגויות כגון עיכוב נכסים שלא כדין, יצירת מטרד, תקיפה וכד' לא נחשבות כחלק ממימוש זכות השביתה. למשל, כליאת מנהל המפעל במשרדו היא פעולה אלימה שאינה חלק מזכות השביתה. פס"ד חיפה כימיקלים ופס"ד מכתשים- מדברים על עניין ההתנהגות במהלך השביתה.

בפס"ד חיפה כימיקלים נקבע שמותר לחברי ועד העובדים להיכנס לשטח המפעל למרות השביתה, מכיוון שמשרדי הועד היו ממוקמים בתוך שטח המפעל. ע"פ הקביעה של ביה"ד חברי הוועד לא היו בגדר מסיגי גבול אלא בגדר מוזמנים, מכיוון שהמעביד העמיד לרשותם את המשרדים על שטח המפעל, וכדי לממש את זכות השביתה הוענקה להם גישה.

בפס"ד מכתשים- הייתה הפגנה נגד ניסיון של המעביד להעסיק עובדים באמצעות קבלני כ"א ועלתה השאלה בקשר לאלימות מילולית. בביה"ד הארצי הנשיא דאז- מנחם גולדברג, שלל אלימות פיזית ומילולית, ולעומתו השופטת ברק הצדיקה משמרת מחאה של עובדים גם כאשר הם איימו איומים מילוליים. דעת הרוב הייתה של הנשיא גולדברג.

ג. מטרות השביתה- עולה השאלה, מהן המטרות הלגיטימיות של השביתה. בעבר הייתה תפיסה שמטרות השביתה מפורטות בס' 1 לחוק הסכמים קיבוציים- כלומר, כל מה שיכול להיות כלול בהסכם קיבוצי- תנאי עבודה, הסכמי עבודה, העסקה ופיטורין, זכויות וחובות של הצדדים, חופש ההתארגנות. אבל זה השתנה וכיום בעקבות מעורבותה של המדינה בחיי הכלכלה, גם כמעסיק וגם כריבון מחוקק, וגם כמי שאחראית על אספקת שירותים חיוניים לציבור, יצרו מציאות שהדרישות של העובדים חורגות ממה שכלול בס' 1, וכיום עובדים שובתים גם בהקשר של מדיניות כללית של הממשלה, כמו הפרטה שעלולה להיות לה השפעה ישירה על תנאי העבודה, או כמו התייחסות לתנאי המשק (למשל, יציאה נגד מונופולים כלכליים). כיום חלק מהשביתות מופנות כלפי המדינה, לא כמעסיק אלא כריבון מחוקק. בבג"צ בזק ביהמ"ש העליון עושה הבחנה בין 3 סוגי שביתות: 1. שביתה כלכלית 2. פוליטית 3. מעין פוליטית

בבג"צ בזק, השביתה הייתה נגד פתיחת שוק הטלפוניה והכנסת ספקי שירות חדשים, כי עד אז בזק הייתה מונופול. בהרחבה:

1. שביתה כלכלית- זו שביתה שמכוונת דרך המעביד שמבקש לפגוע בזכויות העובדים או מסרב לשפר את תנאי עבודתם. היא יכולה להיות מופנית גם נגד הריבון, כאשר הריבון בתפקיד מעביד (זו ההגדרה שניתנה בבג"צ בזק) או לעיתים גם כאשר הוא מתערב באמצעות כוחו השלטוני לשינוי הסדרי העבודה שנקבעו בין העובדים למעבידים.

2. שביתה פוליטית- שביתה פוליטית נגד הריבון, לא במעמדו כמעביד ולא במעמדו כמי שפוגע באופן ישיר בזכויות העובדים, אלא במעמדו כמופקד על המדיניות החברתית והכלכלית. שביתה כזו תיחשב לשביתה פוליטית טהורה והיא לא נכנסת להגדרה של שביתה בדיני עבודה, כיוון שיש פה פעולה נגד סמכות לגיטימית של הריבון לעצב מדיניות חברתית וכלכלית. ביהמ"ש תופס את השביתה כפעולה כוחנית שמטרתה לפעול באופן כוחני, ולא בדרכי שכנוע, כנגד המחוקק. למשל, הממשלה מחליטה לקצץ בתקציבי החינוך והבריאות וההסתרות מכריזה על שביתה כללית במשק. ההכרזה תהיה כנגד הקיצוצים, בשל הפגיעה במדיניות הרווחה. זוהי שביתה פוליטית, כי לא מדובר על המדינה כמעביד או כמתערבת ביחסי עובד-מעביד, אלא כנגד הריבון שמתוקף סמכותו מעצב מדיניות. זוהי שביתה לא לגיטימית.

3. שביתה מעין פוליטית- שביתה כזו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה של מחאה. שביתה כזו נבחנת ע"פ המטרה העיקרית שלה, כאשר השובתים שובתים לא בגין עניין שנוגע ישירות לתנאי עבודתם במובן הצר, אלא עניין שמשפיע על תנאי עבודתם. שביתה כזו אמורה להיות שביתת מחאה קצרה בלבד. למשל, כאשר הצעת חוק של הכנסת לא משפיעה באופן ישיר במובן הצר על תנאי העבודה של העובדים, אבל יש לה השפעה עקיפה- כמו בעניין של בזק. בבזק, כאשר פותחים את שוק אספקת שירותי הטלפון לתחרות, אנו לא פוגעים ישירות בתנאי העבודה של העובדים, אבל יש לזה השפעה ישירה וברורה על תנאי עבודתם במובן שפתיחת השוק לתחרות יגרום כנראה לפיטורי עובדים בעתיד בבזק. בשביתה מעין פוליטית מותר לשבות שביתת מחאה קצרה ולא מתמשכת.

שביתת אהדה/הזדהות- למשל, ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית במשק כאשר לא שולם שכר לעובדי הרשויות המקומיות. השובתים שבתו שביתת אהדה. שמגר, בפס"ד אלחטיב, אומר ששביתת אהדה היא לגיטימית גם כאשר היא נוגעת לתנאי העבודה של עובדים אחרים. גם בבג"צ בזק אפשר להסיק מסקנה דומה.

** זכות השביתה קיימת, אך כמו זכויות אחרות, המימוש של הזכות הזו צריך להיות מיושם באופן ראוי. למשל, זכות השביתה יכולה לאבד מהלגיטימציה שלה אם נעשה בה שימוש לרעה. שביתה צריכה להיות כלי שמשתמשים בו כמוצא אחרון לאחר שניסו את כל האמצעים האחרים. השימוש בזכות הזו צריך להיות מידתי. קבוצה של עובדים בחברת חשמל לא יכולה להחליט שהיא מכבה את החשמל לכל המדינה כדי להגן על זכויות העובדים.