התנהגות רשלנית מצד כל אדם אשר הובילה באופן ישיר להתרחשותו של נזק לניזוק עשויה להקים עילה לתביעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לניזוק בבית המשפט מהמתרשל. המתרשל יכול שיהא אדם פרטי או גוף ציבורי, המעשה הרשלני יכול שיהא במעשה או במחדל של המתרשל.
המקור החוקי העיקרי להגשת תביעת רשלנות מצוי בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:
"עושה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה אותן בנסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה אותן באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיונות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג פי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו לנזק לזולתו עושה עוולה".
החובה האמורה לעיל מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל מקום שאדם סביר היה צריך באותן הנסיבות לצפות מראש התרחשותו של נזק הנובע מהמעשה או המחדל של המתרשל.
על מנת שיוכל התובע לזכות בפיצוי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתנהגות רשלנית של אחר עליו להוכיח כי המזיק (הנתבע) חב חובת זהירות כלפיו וכי חובה זו הופרה על ידי המזיק. אולם עצם קיומה של התנהגות רשלנית לא תזכה את התובע בפיצוי ועליו להוכיח התרחשותו של נזק אשר בינו ובין ההתרשלות קיים קשר סיבתי – דהיינו, כי הנזק אשר התרחש ובגינו נתבעים הפיצויים נגרם כתוצאה ישירה מההתנהגות הרשלנית של המזיק.
האמור לעיל הינו הבסיס לכל תביעת נזיקין בגין רשלנות, אשר כאמור יכולה להיות מוגשת נגד כל אדם או גוף אשר בשל מעשיו או מחדליו, המהווים התנהגות רשלנית, נגרם נזק לתובע.
