כבר בתחילת הדברים חשוב לחדד: מבחינה משפטית טהורה, אין הבדל בין לשון הרע, הוצאת דיבה או שיימינג. ״פרסום לשון הרע״ הוא הביטוי המדויק, זה הקבוע בחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965. כפי שכבר הסברנו בעבר, בין ״הוצאת דיבה״ לבין ״לשון הרע״ קיים הבדל במשפט העברי – בהלכה היהודית – ולא בשיטת המשפט הישראלית.
ומה בנוגע לשיימינג?
׳׳שיימינג׳׳ הוא ביטוי לתופעה חברתית, ולאו-דווקא לעילת תביעה משפטית. בקהילייה המשפטית נהוג להביט בפרסומי לשון הרע חמורים שזוכים לחשיפה רחבה – עד כדי הפיכתם ל״ויראלים״ – כ״שיימינג״, והדוגמא הכי נפוצה היא של שיימינג בפייסבוק. ולמרות זאת, בחקיקה הישראלית היבשה – כמה שתחפשו – לא תמצאו את המילה ״שיימינג״. אם כן, כיצד המונח ״שיימינג״ חדר למשפט הישראלי? איך הפך שגור בפי עורכי-הדין והמתדיינים?
בשיטה הישראלית כמו בשיטה הישראלית, הפסיקה מקדימה את החקיקה. לכן, לא הופתענו לגלות כי חיפוש המילה המדויקת ״שיימינג״ במנועי החיפוש המשפטיים, מוביל לעשרות רבות של תוצאות. המדהים הוא לגלות כי כול האזכורים למילה ״שיימינג״ – כולל כולם – הופיעו בפסקי-דין מ-3 השנים האחרונות. כלומר, עד אמצע שנת 2016, בית-משפט בישראל לא עשה שימוש במילה ״שיימינג״. מעניין עוד יותר לציין שבפסיקה הישראלית ״שיימינג״ מופיע לאו-דווקא בקונוטציה של פרסומי לשון הרע (כמובן שנעשה שימוש ב״ביוש״, אך לא ב״שיימינג״).
למשל, בבג״ץ 5185/13 פלוני נ׳ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו, 28.2.2017) בית-המשפט העליון עסק בשאלות משפטיות מרתקות, אך חסרות קשר לחוק איסור לשון הרע. שם, בית-המשפט העליון עסק בסמכות בית-הדין הרבני להטיל סנקציות של ביוש וחרמות כנגד סרבן גט. באותה דרך – שאינה קשורה לחוק איסור לשון הרע – ניתן למצוא אזכורים ל׳׳שיימניג׳׳ במשפט הפלילי, המנהלי, בדיני העבודה ועוד.
מתי המונח ״שיימינג״ הפך מזוהה כל-כך דווקא עם חוק איסור לשון הרע? קשה לקבוע בצורה מדויקת; ובכול זאת, אנקדוטה או שתיים:
בחודש מאי בשנת 2016, בית-משפט השלום בחדרה (כב׳ השופטת הדסה אסיף) השתמשה לראשונה במונח ״שיימינג״ בהקשר של פרסום לשון הרע, וקבעה: ״בית המשפט חייב לשים לנגד עיניו לא רק את חופש הביטוי, אלא גם את התופעה השלילית המכונה ״שיימינג״, שלאחרונה עלתה יותר מפעם אחת לדיון ציבורי. שמו הטוב של אדם הוא עדיין נכס הראוי להגנה, ואין לומר כי קיומה של הרשת החברתית באינטרנט חשוב יותר משמו הטוב של האדם״ [ראו: ת״א 59798-05-15 ינאי נ׳ זורסקי ניר (פורסם בנבו, 31.5.2016).
בקשר לפסק הדין הנ״ל, מעניין לציין שאכן דובר בתביעת לשון הרע, אך בוודאי לא מהחמורות. דובר בתביעה על תגובה לפוסט (שולית יחסית), שהובילה את בית-המשפט לפסוק פיצוי נמוך בסך 7,500 ש״ח בלבד. כלומר השימוש ב״שיימינג״ לא התחיל דווקא בהקשר של פרסומי לשון הרע חמורים במיוחד.
ואם נאלץ להצביע על נקודת זמן ספציפית (וכמובן שהדבר לא יהיה מדויק), בה נעשה החיבור בין פרסומים חמורים במיוחד לבין ״שיימינג״, נדמה כי ניתן לבחור את פסק-הדין המפורסם שעסק בקמפיין ״שוקה״ המפורסם; או ליתר דיוק בסכסוך שנוצר בין לשכת סוכני הביטוח לבין איי די איי חברה לביטוח בע״מ [ראו: ע״א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע״מ נ׳ לשכת סוכני הביטוח (פורסם בנבו, 30.4.2017).
מבלי להרחיב על פסק-הדין, יסופר כי במהלך ניהול ההליך בית-המשפט העליון נחשף לפרשה המזעזעת בעניינו של אריאל רוניס (ז״ל), מנהל לשכת רשות האוכלוסין בתל-אביב. עניינו של רוניס ז״ל, הוא מקרה מפורסם ומצער במיוחד, עליו ניתן להגיד בזהירות: שיימינג עלול להרוג. רוניס הושפל בפייסבוק – בפוסט שהפך ויראלי – ולאחר שתשו כוחותיו מלהתמודד, הוא שם קץ לחייו. באותה זהירות ומבלי להתיימר לדייק, לטעמנו ניתן להביט בפרשת ״שוקה״ המפורסמת, לצד המקרה המצער בעניינו של רוניס ז״ל, כמעין נקודת מפנה לעניין החיבור בין חוק איסור לשון הרע לבין ״שיימינג״.
מאז ועד היום, השימוש ב״שיימינג״ כתיאור למסכת חמורה וויראלית של פרסום לשון הרע, הפך שגור לגמרי; כול הערכאות משתמשות במונח כדי לתאר את חומרת התופעה, וכיום מדובר במינוח מקביל לפרסום לשון הרע או הוצאת דיבה.
האם מדובר בתוצאה חיובית? או שמא ראוי לערוך הפרדה בחקיקה בין פרסום לשון הרע לבין שיימינג? לא לגמרי ברור. אך ברור לגמרי, שעולם הפרסום הפומבי – ובעיקר כוחו של כול אחד לפרסם ככול העולה על רוחו – השתנה מן הקצה אל הקצה. לכן, קשה להעלות על הדעת שדווקא התחום המשפטי שעוסק בדיוק באותה יכולת פרסום הפומבי, ידרוך במקום ולא יתאים את עצמו למציאות. בתי-המשפט הבינו זאת לפני שנים, וניתן רק להמתין בציפייה להתייחסות המחוקק.
נסכם בקצרה: פרסום לשון הרע הוא המינוח המשפטי הנכון; הוצאת דיבה הוא ביטוי שגור, שלמעשה אינו שונה מפרסום לשון הרע לעניין החוק הישראלי. ולעניין שיימינג, אם נשאל את החוק היבש? אין דבר כזה; אך אם נשאל את בתי-המשפט ב-3 השנים האחרונות, בוודאי ובוודאי שיש דבר כזה. מתי החוק ״ידביק״ את הפסיקה שחשה את השטח הבוער? ניתן רק לנחש.
עוד לקראת סיום, חשוב לציין כי ישנם מקרים בהם שיימינג – כמו גם פרסום לשון הרע – ייחשב למהלך חיובי, מותר, רצוי ואף מוגן מפני תביעה. מבלי להרחיב, נציין את המובן מאליו: לא כול פרסום לשון הרע יזכה את הנפגע מן הפרסום בפיצוי כספי או בזכות לתבוע צווים; הרי ישנם פרסומים מוגנים, דוגמת פרסום דבר אמת (שיש בו עניין לציבור), פרסום בתום-לב שקולע לאחת מן הסיטואציות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, או פרסום בנסיבות המיוחדות הקבועות בסעיף 13 לחוק.
השורה התחתונה ברורה: הפצת מידע שלילי בפומבי – באופן שאינו קולע להגדרת אחת מן ההגנות שבדין – מקיים את הגדרת העוולה האזרחית לפי חוק איסור לשון הרע. לכן, אם נפגעת מפרסום שלילי, אין טעם לעסוק בהגדרות; שכן מבחינה משפטית, לפחות נכון לכעת, פרסום לשון הרע ושיימינג הם אחד. לכן, ההתמודדות עם פרסום לשון הרע בפייסבוק או שלא בפייסבוק, דומה ביותר להתמודדות עם שיימינג פוגעני ואסור. כך או אחרת, השעות הראשונות לאחר גילוי ההפצה – ועוד קודם להפיכת הפרסומים לוויראליים – הן השעות החשובות ביותר; ויש – המון – מה לעשות כדי להתמודד עם התופעה. לכן, בין אם נפגעת מפרסום ובין אם הופנו כלפיך טענות מאשימות לפיהן ביצעת ״שיימינג״, העצה הטובה ביותר היא לפנות לעורך-דין שעוסק בדיני לשון הרע. ויפה שעה אחת קודם.
בן קרפל ושות' משרד עורכי דין הינו משרד בוטיק העוסק בתביעות לשון הרע (הוצאת דיבה), שיימינג ופגיעה בפרטיות ומייצג תובעים ונתבעים בכל הארץ.
